<h1>נמוקי יוסף — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[חולין ב' ע"א] הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. פירוש. כל היכא דתנינן הכל, כולהו מייתי להו בשמעתה קמייתא דערכין [ג' ע"א], ומפרש הכל לאיתויי מאי. והכל דהכא מוקמינן בגמרא לאיתויי שאינן מומחין, שאין אנו יודעין אם בקיאים, אלא שמוחזקים, כדפריש ואזיל משום דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן. שאם לא היה בקי לא היה שוחט. לפיכך שוחטין לכתחלה, כיון ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלפו. אבל אם לא שחטו לפנינו לא ישחטו אפילו בקיאין בהלכות שחיטה, שמא יתעלפו וישהו בשחיטה. ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, דעד אחד נאמן באיסורין, כדחזינן לענין נדה וספרה לה לעצמה. וכן בכל איסורין שבתורה אדם סומך על אשתו ועל שלוחו. וזהו דשחיטתן כשרה, דמשמע דיעבד. חוץ מחרש וכו'. דאפילו דיעבד נמי לא, שאפילו יאמרו לא נתעלפנו אין לסמוך על עדותם, דלאו בני דיעה נינהו. וחרש שדברו חכמים בכל מקום, שאינו מדבר ואינו שומע הוא, ודמי לשוטה וקטן. שמא יקלקלו. נקט התנא לשון עתיד, לומר דלכתחלה אפילו אחרים רואים אותם אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט, דרוב מעשיהם מקולקלים. וכולן ששחטו. בגמרא דייק ואם שחטו מיבעי ליה, דהא וכולן אחרש שוטה וקטן קאי, דמהא ילפינן דלא (ד)בעינן כונה בחולין בשחיטה. דאלו אין להם כונה אלא לחתיכה בעלמא. ואמרינן דנקט וכולן לאיתויי אין מוחזקין ואינן מומחין, שאם הלכו להם ואי אפשר לשאול אותן אם שחטו כהוגן, אם יש לנו עדים שראו אותן כששחטו, אע"ג שלא עמדו על גבן ממש, כיון שלא הרגישו שום קלקול בשחיטתן, שחיטתן כשרה, משום דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיהו היכא דאיתיה קמן בודקין אותו, כדעת הגאונים ז"ל ואין לזוז מהן וסברתן תורה שלמה שלנו היא.
ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום גוים גמורים, כדאמרינן בגמרא [חולין ו' ע"א]. ושחיטת צדוקי וביתוסי, כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ד הט"ז] אם הוא מומחה, בישראל עומד עליו מותר לאכול משחיטתו, כדינא קודם שנמנו עליהם ואסרום. וישראל אוכל נבלות לתיאבון, כשאינו מוצא היתר לאכול, בודק סכין ונותן לו, כדרבא [ד' ע"א] דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו כשאין ישראל עומד על גביו. ובאותה בדיקה אם שחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם בדיקה, אע"פ שאינו נאמן להעיד ואין סומכין על עדותו, אמרינן אוקי סכין על חזקתו וכדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין. ומיהו יש לדקדק, כיון שאינו טורח כדי לאכול היתר ולא בדקו לו מעיקרא, ועכשיו אחר ששחט בהמות הרבה סכינו בידו והוא יפה, אם נאמר ודאי בסכין זו שבידו שחט כולן. ואפילו תמצא לומר בסכין זו שבידו שחט, אם לא נמצא הסכין בידו, אלא שהוא מראה לנו סכין יפה ואומר שהוא הסכין ששחט בו. מהו, מי פלגינן בין זמן מועט כמו שעה או שתים לזמן מרובה יום או יומים ששחט שהיה לו פנאי למצוא אחרת בשוק ולא מהימן וחיישינן. כתב הרשב"א ז"ל שראוי להחמיר בדבר.
ומשומד לאכול נבלות להכעיס, לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בדקו לו סכין, ואפילו ישראל עומד על גביו, משום שמכוין לנבל ולאו אדעתין. מיהו אם שחט ואחרים רואין מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו כיון שאינו משומד לכל התורה. ומשומד לערלות או לעבירה אחרת, כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ד הי"ד] צריך שישראל כשר יבדוק לו הסכין ושוחט לכתחלה מפני שחזקתו אינו טורח לבדוק. עוד כתב הרב ז"ל [שם], שהפסול לעדות שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח ההיתר ואוכל האיסור. שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם. ומשומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמשומד לכל התורה ושחיטתו כשחיטת נכרי. וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [שם]. ואם הוא מין שנעשה כומר לע"ז אצ"ל ששחיטתו נבלה, שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בע"ז שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא [י"ג ע"א] שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים. ובמין ישראל מיירי מדקתני בניו ממזרים. ונשים ועבדים, אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם ובין עצמם ובודקין סכין לעצמם ושוחטין, וכדתניא בשחיטת קדשים [זבחים ל"א ע"ב] שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים. והא דקתני לשון דיעבד, מפרש בפסחים דמשום טמאים נקט לה שאין שוחטין לכתחלה גזרה שמא יגעו בבשר. ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהם ש"מ דכשרים הם אצל שחיטה לגמרי. והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן, ולא קתני חוץ מן הנשים והקטנים, ש"מ דנשים בכלל הכל שוחטין דרישא.
<h2>דף ז.</h2>
[חולין נ"ח ע"א] פירשא. דכמעוכל חשיב כיון דסופו להעכל שם. ומיהו לענין ולד טרפה קיימא לן כרבי יהושע דאמר מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא. והכי אמרינן בפ"ק דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי. ואע"ג דלענין נזקין אמרינן [ב"ק מ"ז ע"א] פרה שהזיקה גובה מולדה וכן ולד נרבעת אסור דאמרינן היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו. ובערכין פ"ק [ז' ע"א] נמי אמרינן היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה הוא. דאלמא עובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טרפות שאני, שתלוי בחיות, והולד יש לו חיות בפני עצמו. ומאי איכפת לן אם נשברה רגל אמו.
<h2>דף יט:</h2>
[חולין ק"ו ע"ב] במקדש. מן הכיור. עד לפרק. העליון. מקום חבור היד והזרוע. לחולין עד לפרק. הוא הפרק השני שבאמצע האצבעות. דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא, דיו אם נוטל במה שנוגע במאכל, דהיינו ראשי אצבעותיו. לתרומה עד הפרק. שלישי. והוא שבגב היד. ואסיקנא משום ריב"ל עד לפרק, בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דהיינו עד סוף כל האצבעות.
